טוב, אולי לא תמיד. אבל בערך מהטיול שלי בדרום אמריקה היה לי ברור שאחזור עם ילדים.

וגם בכל הפעמים האלה שכ

וטיילנו איתם לפני כל עוד יכלנו. כולל פעמיים בהודו, פיליפינים, ספארי באפריקה, 

זנזיבר, סיני אינסור פעמים ובטוח שכחתי משהו.

זה רק היה עניין של זמן.

והיה רגע כזה בו הבנו שיש לנו שתי ברירות - 

לשבת על קוצים כדי שיסיימות את הבית שלנו כמה שיותר מהר,

או לצאת עכשיו, לחיות את הרגע ולנסות לשלב את הבניה עם הטיול הגדול.

כל הכוכבים הסתדרו לעכשיו. 

אז קנינו כרטיס טיסה, ומאז נכנסנו לסחרחרה שעוד נצטרך לעכל.

עכשיו כל שנותר לנו זה לשתף את החויה האדירה הזאת - בונה, מטלטלת,

הכל ביחד.

א

אז אז תצטרפו אלינו?
ואתם חושבים, כמעט ביאוש, על תעסוקה בבית?
ומה אם בחוץ יורד גשם של ברזל?
לצערי המציאות הזאת מוכרת לנו היטב,
מוותרים מראש על להסתובב בסלון ובמטבח
נכנסים לחדר סגור במרחב המוגן
וממציאים תעסוקה.

מפעם לפעם המיומנות הזאת התחזקה אצלנו.
מה שהיה נפתר עם מסך
עבר מסבב לסבב, בפרקי זמן ממושכים יותר ויותר
לפעילויות מגוונות
עשירות ביצירתיות ודמיון.

ואז הגיעה הקורונה

​

ומה שהתחיל בקטן התעצם ושינה את כל החוויה שלנו -

גם אתם טיפסתם על הקירות בסגרים?
השתעממתם בבידודים?
אין ילד שלא חווה את זה.
אין הורה שלא חש תסכול מהיעדר הפתאומי של האטרקציות והפעילויות,

כל הורה יודע כמה זה קשה להעסיק את הילדים שלנו.

דווקא בתקופה הזאת
פתאום הרגעים הקטנים שלנו שהיו מנת חלקם של זמני מלחמה,