במקום ללכת לבית הספר ביום שישי, היא באה איתי לבית הספר של
החיים.
פסטיבל דרום אדום - שדה צבי.
אני הקמתי דוכן של דובידודי, היא הקימה דוכן צעצועים יד 2, בדיוק כמו חנות הצעצועים שבספר.
גל העמיס את האוטו בלילה שלפני,
השכמה ב-06:00, התארגנו ויצאנו לדרך הגשומה.
לפי ג'ודי בשנה שעברה היה אותו הדבר וב- 10:00 הגיעה השמש ואיתה כל עם ישראל אז לא כדאי לוותר.
הגענו ראשונות. בחרנו מיקום, התחלנו לעשות נגלות עם העגלה ולסדר את הדוכן.
מלאות אדרנלין וחדווה, התרגשות, ציפיה לקראת הלא נודע.
ואז עבר מישהו והפציר בנו לקפל לפני שירד שוב גשם, כי גם ככה אין אנשים.
יש סיכוי של 0% שנמכור משהו כי אין שם נפש חיה.
יש סיכוי של 20% שירד גשם ואז הלכו הספרים.
החלטנו להקשיב לעצתו,
העמסנו שוב את הדוכן לעגלה
עושות נגלות חזרה מהדוכן לאוטו.
#שיעור בגמישות.
התחיל לרדת גשם, היה קר, חיכינו באוטו עד שתצא השמש.
לקראת 11:00 היא הגיעה.
כבר הייתי סחוטה, יותר מנטלית מאשר פיזית.
אזרנו כוחות, עשינו שוב נגלות מהאוטו וסידרנו את הדוכן.
בינתיים היא ביקשה פופקורן וצמר גפן מתוק בעשרים שקלים וכובע של האגי וואגי בחמישים שקלים.
אמרתי לה שמה שהיא תרוויח מהצעצועים היא יכולה להוציא על מה שהיא רוצה.
בניגוד לכל הציפיות היא מכרה מעולה.. צעצועים יד שנייה קל יותר למכור מספר של הנפש.
היא קנתה פופקורן וצמר גפן מתוק. על הכובע היא היא ויתרה.
אז איך היה?
גם וגם.
היה מתיש מצד אחד, להעמיס, לפרוק, לסדר, לקפל, להעמיס ושוב לפרוק בגשם, בקור וללא אנשים.
אחר כך לפגוש טפטופי אנשים רנדומליים, לספר להם על עצמי, על הספר שלי, על מה שהביא אותי לכתוב עליו ועל איך זה יכול לעזור לילדים שלהם לפתח את הדמיון ולהתגבר על פחדים.
אבל גם מחזק ומשחרר לספר בדיוק את אותו הסיפור ולראות איך זה נוגע בלב ובצורך אמיתי.
היה מפח נפש כשמישהו לא התחבר,
ואושר וסיפוק שאין לתאר כשמישהי התחברה וקנתה לילד, לנכדה, לכתה א' של בית שלדג או מתנות לחברים לימי הולדת.
בדיוק כמו בבית הספר, כמו בחיים.
אין רק טוב, רק מהמם, רק גשום, רק מתיש.
כנראה שכמעט תמיד זה גם וגם.
コメント