חג הפועלים שמח. אמן וכל הפועלים יוכלו לקחת שנה מהחיים ולנסוע לטעינת מצברים וראיית עולם בטיול של החיים.
אחרי הלילה הארוך עם הפרש שעות של שעתיים וחצי התעוררנו ב 11:00.
בלילה אחרי שהגענו עשינו ארגון כללי, הנחנו בחוץ את הבגדים המלוכלכים, הפשטנו את הילדים וכיסינו אותם טוב בשמיכה המפנקת.
עכשיו זה הזמן למקלחת טובה וארגון יסודי של הר הציוד שלנו.
פותחים את דלת החדר ו-וואו! איזה נוף. מגלים שאנחנו בעצם בתוך ענן, מולנו הרים ועמקים עם ירוק וגבהים לא נתפסים.
מוכנים ללכת למסעדת שמיים המדוברת. שם הזמנו בחשש מלא מנות - פעמיים שניצל עם צ'יפס, סלט וחומוס, ארוחת בוקר ישראלית עם חביתה, סלט, לחם, חמאה ולבנה, ספגטי בולונז עם כבש, מלאי קופתא לו חיכיתי כמעט 7 שנים, צ'יקן טיקה בטר מסאלה, אורז, פעמיים קפה שחור ושני בקבוקי מים. הילדים חגגו.
אורן - "אני יכול להתרגל להודו! אמא, העיקר שחששנו שלא יהיה לנו מה לאכול בהודו!"
הם טרפו את השניצלים.
עם המנות ההודיות הם השאירו אותי להתמודד לבד.
לא הצלחנו לסיים הכל.
סתם כדי להבין מחירים הכל עלה לנו 125 ש"ח כולל טיפ.
לפני הנסיעה סבתא נתנה לילדים דמי כיס כדי שיקנו לעצמם גלידות בטיול. אורן מתוקף היותו אח בוגר מונה להיות סמנכ"ל הכספים כדי להרים לו וגם ללמד אותו אחריות וחשבון.
במסעדת שמיים אי אפשר היה לשלם באשראי אז לווינו כסף מדמי הכיס של הילדים, מה שגרם לאורן לחוש פילנתרופ.
יצאנו לסיבוב התמצאות ראשון בעיר.
הכל מרגש. משמח. אנחנו (בעיקר אני) צוחקים בקול מאושר מכל דבר. כל תגובה, כל תובנה של הילדים האהובים האלה שלי. זה מציף אותי, שוטף את את הגוף.
מכל עבר שואלים אותי אם אלה הילדים שלי. אם יש תאומים. לא. 6 לידות עברתי איתם. 6 הריונות מלאים. חמודים אתם שאתם מעריכים. דברו עם בעלי בבקשה.
הטיול זה אפס אנד דאון. ברגע אחד נטע בהיי - רוקד, צוחק ושר, רגע אחר הוא בדאון (ליטרלי) נופל על סוג של סירפד הודי צורב למות. תוך שניה התמלא כולו בשלפוחיות, צרח מכאבים.
"האחים שלי זרקו אותי על הקוצים" הוא צרח ובכה מה שהיה ברובו נכון, פשוט לא בכוונה.. על אף המחסור בחמצן הרמתי אותו והמשכנו את הטיול.
"אמאלה יש פה עקרב" שביט צעק פתאום.
אכן עקרב אישרתי. אומנם מת אבל עקרב. מלא חיות יש פה.
רגע אחר כך שמענו קריאות של קופים. החזרנו להם קריאות, הם החזירו לנו. לא הצלחנו לראות אותם.
הילדים התחילו לבקש לחזור לחדר למסכים ואני שרתי להם בקולי קולות -
תנו לי ג', תנו לי מ', תנו לי י', תנו לי ל'. שם אורן קלט והפסיק לענות.
לנטע שוב עלה הכאב, הוא התחיל לצרוח, לי נגמר האויר. כנראה שלגובה (2100 מ') יש השפעה כי למרות שאנחנו בכושר כל כמה זמן פשוט נגמר הכוח.
היינו צריכים לעצור שוב. נכנסנו לבית קפה חמוד בדרך, הזמנו שייקים בטעמים וניל, מנגו ואוריאו. הם הבטיחו שהקפה טעים אז ניסיתי.
מישהו צייר שם עם גיר
Jobs fill your pocket. Travel fills your soul
עשה לי את זה.
הקפה באמת טעים אבל הם רצחו את החלב כשהרתיחו ל 150 מעלות והוא היה מלא בגושים וקרומי חלב. ניסיתי וכמעט הקאתי בפה. החליפו לי לקפה קר, היה לזה טעם של חלב עם מים. החלטנו שמעכשיו נקנה חלב ונשתה קפה בחדר. אני לא זורקת את ההתמכרות לקפאין שלי על אף אחד, אולי גם לזה נעשה גמילה בהמשך.
בזמן שנלחמתי עם החלב במים שלי חלק שיחקו עם כלי שחמט דמקה בחוץ, חלק נכנסו פנימה.
היה רגע בו הם לא עשו מלחמת כריות אלא עשו מגדל קוביות ברוגע.
החשבון יצא 750 רופי, לווינו שוב מדמי הכיס של הילדים ואורן התחיל לדאוג.
המטרה שלנו כעת הייתה כספומט. צריך להרגיע את הילד.
הלכנו בשביל בטבע כדי לעבור בין הכפרים, בו הסברתי לילדים שאנחנו לא הומלסים כפי שהם חוששים.
"בעברית זה דרי רחוב,אתם דרים ברחוב?"
"מה זה דרים?"
"גרים"
"לא"
"בבקשה".
הכל חדש וצבעוני. כשהם לא מתלוננים שכואבות הרגליים הם בהיי.
מתרגשים לדעת שיש חוג ציור פסיכודלי, מתנ"ס ילדים, ירקות יפים, לימודי מוזיקה, דודו פלאפל, ג'חנון וחמין. הכל קטן, מינימלי ועם זאת עשיר.
מסעדת שמים למשל - איך הם מחזיקים תפריט ענקי ומגוון, טריות של חומרי הגלם ועדיין ריווחיים? מה הם עושים נכון?
הם כבר יותר עייפים ממתרגשים ואנחנו מבינים שצריכים לסגור את פינת הכספומט ולחזור.
עושים עצירה קטנה ומתקדמים.
הגענו לכספומט, מושכים במרץ. שם פגשנו משפחה שמטיילת כבר 3 שנים.
"גם אתם הייתם רוצים לחיות ככה?" שאלתי את הילדים.
החזרנו לאורן את הכסף שלווינו, הוא נרגע ולקח את האחים הקטנים לקנות גלידות מהכסף עליו הוא אמון.
אני ליוויתי כדי לראות שהוא מבין מה לעשות בפעם הראשונה וכדי לקנות חלב כדי לדאוג לקפה שלנו בבוקר בעצמי.
לרגע יצאה השמש וראינו פסגת הר מושלג. "אמא תצלמי אותי עם האוורסט!" אסף ביקש.
מי אני שאקלקל לו?
צילמתי.
חיכינו שהילדים יסיימו את הגלידה ואז ראינו איש עם סל ענקי על הראש ומקל בידו קורא - Garam Garam, Garam Garam.
הוא עצר מולנו, הפך את המקל לסטנד, הניח עליו את הסל הענקי ופתח עמדת מזון מהיר ל-Garam Garam, כולל רטבים, סלט, תיבול, סלסלה ענקית של מין כופתאות תירס אם הבנתי נכון. מכר כמה מנות, קיפל והמשיך לתחנה הבאה.
לגבי המקצוע - כמה שזה נראה בעיני המערביות פשוט ואפילו נחות, הבחור נראה מבסוט בסך הכל.
מתוקתק, לא עני, לא מסכן. גם גרמגרמיסט יכול להתפרנס פה בכבוד.
גל עצר מונית פיצית עם 4 מקומות בקושי. הנהג התערב איתנו על 50 רופי שאנחנו נכנסים. הנהג ניצח. תרגיל פשוט בחילוק - 8 איש חלקי 4 מקומות שווה 2. ישבנו אחד על השני ויצאנו חזרה.
בדרך עברנו ברחוב צר מאוד, דו סיטרי וסואן. מלא אנשים שלא ברור לי איך הם לא נלחצים, איך אין אלימות בסיר הלחץ הזה.
ושוב השאלה - מה הם עושים נכון שאנחנו לא?
הגענו לחדר, הכביסה כבר חיכתה לנו נקייה, אפילו מהגרביים הם עשו זוגות.
נשאר לסדר, להציע וללכת לישון.
בזמן הארגונים פוגשים את רחל ודניאל, שהשוויצו שהם עם חמישה ילדים. אחרי 9 חודשים במסע, יכולים לתת לנו מלא טיפים ושאנחנו כבר מוצאים חן בעיניהם.
לילה טוב.
Comments