המפגשים שלנו

אין מפגשים נייטרלים. תכל'ס, זה משפט של רוני ווינברגר,

שאומר שבני אדם נפגשים כל הזמן, אנחנו לא באמת יודעים לאן זה ילך. מה תהיה ההשפעה של המפגש הזה. יכול להיות שהוא השפיע לשבריר שניה, ויכול להיות שתהיה לו השפעה ארוכת שנים. אפקט הפרפר של אינטראקציות. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה ההשפעה.

אז אני חושבת על שיחת חולין על קנו בפמפס בבוליביה, תוך כדי דיג של פירנאות, עם Roee Greenberg על ביואינפורמטיקה.

מה שגרם לי לשנות מסלול מהנדסת ביוטכנולוגיה ולהמריא לפיתוח תוכנה.

אני חושבת על לקוח בבית קפה בג'וליה של אביבי ואודי אשל, שהוא בכלל דדי מלוס אנג'לס, שנתן לי את הטלפון ג'סט אין קייס.

ואז סידר לי עבודה בפעם הראשונה שהגעתי ל-USA בבית קפה בווסט הוליווד, בעקבותיה נשארתי לגור שם והתחלתי את הסיפור המשוגע שלי בארצות הברית.

ואני חושבת על מפגש אקראי עם Tomer Attia, על השביל בריצה לאיסוף מהגנים, בו הוא סיפר לי על הספר שהוא כתב על ג'ף הג'ירף ואחותו הוציאה לו בהפתעה במהדורה מוגבלת.

ואיך הוא היה רוצה לקחת את זה הלאה.

אבל לא בטוח שהוא בכלל יודע/רוצה לדעת מאיפה להתחיל.

"אל תפסיקי" הוא איחל לי. זה יהיה מאתגר, אבל אל תפסיקי.

יש מצב טוב שה"אל תפסיקי" הזה יושב לי בתודעה.

כי כמה שזו חוויה עוצמתית מלאה ומאתגרת להוציא ספר, למצוא את הכוחות הנפשיים

לדחוף אותו קדימה אחר כך

זה סיפור אחר לגמרי.

וכשמישהו כזה, אבא, שגם הוציא ספר בעצמו,

וגם אומן במילים

מוצא לנכון לרכוש את דובידודי ולהכניס אותו

לרגע היקר מפז,

הרגיש והעדין כל כך

של שעת סיפור לפני השינה

עם רני המתוק,

אני יודעת שכל רגע שווה את זה.

אז תומר ורני היקרים -

תהנו ממסע הרפתקאות על כפני הדמיון,

ותזכרו -

*לבלות איתכם זאת המתנה הכי גדולה!*