7/5/23 יום א
**כוחו של ופל פירורים**
התחלנו את הבוקר בנוהל - ארוחת בוקר איטית. התחלה איטית מידי. צריך למצוא את האיזון בין לקחת את הדברים באיזי לבין לפספס את הרגע. להיות פסיבים, להיגרר לריבים שלהם. מרגיש לי שאם נצליח להקדים, לדקה אחת לפני שזה מתפוצץ - הם מתחילים לריב, מישהו מאבד את זה - אז יהיה הרבה יותר קל.
זה התדרדר לשתי נפילות.
נפילה ראשונה - התליון שחיברתי כמה שעות לפני כן נשבר, נפל ונעלם. גל הפך את הפח, הילדים חיפשו וחיפשו אך לא נמצאו עקבותיו.
נפילה שניה - הגיעה קופסת ה lock&lock שזכרתי שהזמנתי מאמזון. רק שזאת לא הייתה קופסא אלא מסיכת פנים פצפונת שעולה שמינית מהקופסה שלי וגם אי אפשר להחזיר. העוקץ הראשון לכאורה הגיע דווקא מאמזון.
יצאנו בעצבים, הגענו לדרך הראשית בעצבים ועד שעלינו למונית עדיין לא הייתה לנו תוכנית. אם הולכים לנדי או לרכבל.
נגררנו אחרי הילדים לרכבל.
זאת הייתה הפעם הראשונה של אסף שחשש, אזר אומץ ועלה בסוף. ראינו את המקדש של הדלאי למה ואת הנוף של כל דרמסלה מלמטה.
נרגענו לרגע. אפילו בר דפקה פיהוק ענק שהצחיק את כולם.
הגענו למטה לדרמסלה downtown,
ניסינו לברר מה יש לעשות מסביב. שוטר שפגשנו המליץ על מוזיאון.
גררנו את הילדים ברגל דרך עלייה תלולה של כ-300 מטר.
עד שהגענו למוזיאון הם הכריזו על שביתה איטלקית.
גל הוציא ופל פירורים שנשאר מהארץ, כולם התענגו עליו ועל הפירורים.
אחר כך ביגלה.
הסוד הוא תמיד להחזיק כמה חטיפים שיהיה כדי להרים את המורל.
הם התעודדו קצת ונכנסנו למוזיאון קנגרה לאומנות -
מוזיאון קטן וחמוד שהולם את רמת הסבלנות שלנו כרגע.
היו בו מגילות בסנסקריט, חפצים, תמונות וציורים ישנים שמזכירים לנו כמה עתיקה ועשירה התרבות ההודית.
שיחזור של מבצר קנגרה שאולי ניסע אליו בהמשך,פסלים של אומנים הודים וכו'.
**הכנופיה במסעדת יוקרה**
חיכינו למונית לתחנה הבאה, בינתיים צפינו בהר השלג הענק, שמסתבר שזה הטריונד. עוד נגיע אליו בהמשך.
משם נכנסנו למונית ונסענו לנורבלינגה - Norbulingka - מתחם שלם לשימור התרבות הטיבטית.
יש שם גנים בוטניים חמודים עם בריכות דגים, מלון מפואר, סדנאות אומנות, חנויות, מקדש טיבטי עם בודהה ענקי, "סובבות" (גלגלי תפילה), מוזיאון טיבטי ומסעדה.
הילדים יכלו לרוץ, להשתולל, לחפש דגים, לסובב,
להתפעל מהמקדש אל מול הבודהה הענק עד שהתחילו לעשות רעש,
הלכנו לראות בובות של מפלצות טיבטיות במוזיאון.
הגענו למסעדה גמורים מרעב והתיישבנו בחוץ.
הזמנתי כמה מנות אבל היתושים הציקו.
ראינו מה קורה בפנים אבל הרגשנו שחרם על המסעדה, אז המשכנו לשבת בחוץ,
אבל היתושים הרגו אותנו
והחלטנו לקחת צעד אמיץ ולהיכנס עם הכנופיה למסעדה היוקרתית והשקטה.
עשינו תדריך, תיאום ציפיות. לשבת יפה, לא להשתולל, לשמור על שקט, תנועות עדינות.
הלכנו על זה.
בפנים הם דווקא שיתפו פעולה. האוכל הגיע די מהר, היה אורז, נודלס, טנטוק (מרק עם נודלס), צ'יפס. כל אחד מצא מה לאכול. מה שכן היה חסר מלח. הבנו שהמטבח הטיבטי נטול תבלינים ומלח. המטבח הפולני של אסיה.
ניסינו להשתמש במלחייה אבל היא הייתה ריקה. ניסינו מלחייה מהשולחן הסמוך וגם היא הייתה ריקה.
שביט ניסה לנער קצת יותר חזק אבל היא נפלה על הרצפה והתנפצה.
זה הכי חלק שהיה יכול להיות כנראה.
אורן התחיל לשכב על הכיסאות אז הוצאנו אותו החוצה.
בעקבותיו אסף.
זהו, הזמן ללכת. חשבון והחוצה.
בחוץ היה מינימרקט חמוד, קנינו שם שמפו וגבינה. לידו היה דוכן ירקות, המשכנו באומץ - הרכבתי סלסלה עם עגבניות, מלפפונים, גזרים ובצל ב-40 רופי - 2 ש"ח.
אורן הזמין את כולם לגלידה מדמי הכיס של סבתא.
ניגש אלי בחור עם חיוך, התחיל לדבר כאילו אנחנו מכירים.
"אני סאני, את לא זוכרת אותי?"
מסתבר שאנחנו מכירים, היה הנהג שלנו כבר בעבר.
**פסטיבל החורבות**
נכנסנו איתו למונית הישר לפסטיבל המוזיקה בדרמקוט, הכל נראה שם כמו עי חורבות.
השוטר הסביר לנו שהכל הלך בסערה שהייתה שם לילה לפני.
חזרה לגסטי, הנהג טיפס וטיפס בדרך לא מוכרת. כל הדרך מימינינו הייתה תהום. היא הלכה ונהייתה צרה יותר ויותר. עוד שאלתי אותו אם זה דו סטרי, נשמתי לרווחה כשענה שלא למרות שהוא בטח לא הבין מה שאלתי.
הוא הוריד אותנו קצת למעלה, מעל גן השעשועים. הם כבר היו גמורים ובוכים. אספנו סמוסה על הדרך, הגענו לחדר בשארית כוחותינו. הם נשכבו על המיטה בוהים מעייפות.
סיפרתי סיפור על חדי קרן ושבעת המלאכים שנפלו מהתהום מכיוון שלא ידעו לשתף פעולה אחד עם השני וכולם נרדמו.
למחרת שברנו שיא ביציאה. הפלגנו עם ארוחת הבוקר, טונה,טוסטים, נקניקיות שהיה צריך לסיים,ירקות שקנינו ביום לפני. עד שבאיזשהו שלב ויתרנו על היציאה בכלל.
זה לא שהיה רגוע. הילדים התרוצצו ממקום למקום וצעקו בחוסר מודעות מוחלט - "ארוחת הבוקר מוכנה!".
השכנים - זוג צעירים ללא ילדים שזה עתה נחת והיה צריך לנוח התחנן שננסה לשמור על שקט.
כל ילד בתורו בכה. אם רק היינו יודעים להחזיק את זה,
להישאר בוקר ארוך בבית בכיף, בלי החרדה שעוד שניה הכל יתפוצץ.
כולי תקווה שעוד נגיע לשם.
**מגן וחץ**
בעודי כותבת את השורות האלה בשעה חמש לפנות בוקר אנחנו רואים שיש בלאגן בדרום. מבצע מגן וחץ. הצירים נחסמים, מבטלים בית ספר. שולחים הודעות על הפוגה מרוכזת - מכבסה לבריחה על נפשותיכם לבית הארחה או מלון פליטות כלשהו, וזה לא שבבית מלון אמריקה.
יש משהו מאוד לא נוח להיות במלונות האלה בעל כורחך.
לדעת שהבית תחת אש.
להעסיק את הילדים, להיות באנרגיות גבוהות, אדרנלין שיא, כמעט בהיי כדי להחזיק את הדבר הזה.
והחזרה - אוי החזרה. לחזור לדשאים הירוקים, האכזריים, כאילו לפני כמה ימים לא נסת שם על נפשך עם טילים מתפוצצים מעל הראש, לשקט האירוני הזה אל מול הנפש השרוטה עוד קצת ועוד קצת מסבב לסבב.
מה שרואים בחדשות נראה תמיד טכני ורחוק.
או לחילופין מסכן ורחוק.
עכשיו אני פה, אלפי קילומטרים משם, חושבת על החברות שמארגנות תיק,
בזמן שאורזות בגדים,מתלבטות אם לקחת בגדים לבנים לשבועות, כי מי יודע מתי זה יגמר,
מעמיסות את הילדים, מניעות את הרכב, בורחות משם בטרם תתחיל התופת,
אל הלא נודע עד שיהיה מקום לברוח אליו.
זה לא שלי עכשיו אבל מצד שני זה תמיד יהיה שלי.
הפוסט טראומה עודנה קיימת.
אסף בן השנה שעף מהידיים במנוסה לילית את הממ"ד,
התרסקות על הבטן בחודש שמיני, חרדה קיומית לחיי הילדים,
סרטים שעוברים בראש בזמן כשטילים עפים מעל הראש -
איזה ילד אני מוציאה ראשון מהאוטו?
נראה שאחרי כתיבת שורות אלה החזרה לעיסוק ביום יום הטיול שלנו תפלה וחסרת משמעות.
כאילו למצב הזה מגיעה דקת הדומיה שלו.
מצד שני אני עושה מאמץ כדי לתעד, לא לאבד את החוויה הכל כך חד פעמית הזאת.
*המשך בקרוב
Comments